<h1>מגן אבות להמאירי סימן י"ז</h1>
<h2>דף מא:</h2>
עוד אירע לנו עם אותם חברים שזכרנו שראו בנו שהיו מביאים לפנינו לאחר הסעודה מיני פירות ולא היינו מברכים עליהם, שהיינו נסמכים על ברכת הפת שתהא כוללת כל הבא בתוך הסעודה ולאחריה עד שיברך, וצוחו וגלגלו עלינו מה שאמרו דברים הבאים בתוך הסעודה אינן טעונין ברכה לא לפניו ולא לאחריו ודברים הבאים לאחר הסעודה שלא מחמת סעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, והרי פירות אלו אחר שגמרו סעודתם אחר הסעודה הוא, וכן שאינן באות מחמת הסעודה כגון ללפת או להשביע ולהרבות בסעודה אלא דרך כבוד, וא"כ צריכים אנו לברך לפניהם ולאחריהם.
נמתי להם באמת סוגית השמועה כך היא מוכחת, אלא שאנו נסמכים על טעמא דמסתבר והוא שכתבו בתוספות (שם בתוס' ד"ה לאחר) ששמועה זו לא נאמרה אלא לזמן רבותינו ז"ל שהיה להם סדר בסעודה ולא היו מערבין פת עם פירות כלל, אבל אנו אין אנו מסלקים דעתינו מן הפת עד שנסתלק השלחן, והרבה פעמים אנו אוכלין פת עם פירות הבאים לאחר הסעודה והכל נקרא בתוך הסעודה עד שיסתלק השלחן.
ואף אני נראה לי דעת אחרת לומר שאין השמועה נאמרת במי שקבע דעתו על כך מתחלת הסעודה, וכן מן הסתם לכל בני החבורה שכל בני חבורה דעתם מתחלת אכילתם על כל מה שבעלי בתים מניחים לפניהם, הא אין הדברים אמורים אלא בבעל הבית שבאו לו פירות מבחוץ מתוך היאוש או אף משלו, אלא שלא היה דעתו עליהם מתחלה ונתחלף רצונו ובקש ממנו. ובירושלמי ראיתי כעין ראיה לזו והוא שאמרו שם עינאי בר סיסאי כד הוו משלחין ליה מבית נשיאה נקלוסין הוה שביק להו עד לאחר המזון ומברך עליהם תחלה וסוף וכו'. אלמא שבבאין לו מן החוץ נאמרה, ומ"מ אמרו עוד שם רב הונא היה אכיל תמרים עם פיסתה, כלומר שהיו באים לו מחוץ והיה אוכלם בתוך סעודתו ואמר ליה ר' חייא פליג את בהדי רבך, כלומ' שהיה מניחם עד לאחר המזון כדי שיברך בהם לפניהם ולאחריהם, אמר ליה אילין אנון עיקר נגוסתי כלומר עיקר סעודתי, ר"ל שאני נהנה מהם הרבה ורוצה אני לאכלם בתוך הסעודה ומתוך כך איני ממתינם עד לאחר המזון ונוח לי לאכלם בתוך סעודתי ושלא לברך אחריו, ויש אומרים אף לפניו אחר שהוא עושה מהם עיקר סעודה, הא כל שלא היה אצלו כעיקר סעודה אם אכלם בתוך הסעודה מברך לפניו ולא לאחריו, ואם לאחר סעודה מברך לפניו ולאחריו, ומ"מ משמען של דברים שבבאים מן החוץ ואין דעתו של אדם עליו נאמרו הדברים ובדרך שבארנו.
